ראגנה פרק ב': יולי 2016 - ככה זה תמיד הולך
יולי 2016 - ככה זה תמיד הולך
בשנה האחרונה דברים תפסו כיוון חדש ומפתיע, דברים החלו להסתבך. ראגנה, שהאריכה את אשרת השהייה שלה בארץ בכל פעם בשלוש שנים, קיבלה איומים שהפעם, לראשונה מזה 25 שנים שלה בארץ, לא תוכל להאריך אותה שוב. הנחיות חדשות של שר הפנים החדש. כך היא עמדה מול איום ממשי ומיידי של גירוש מהארץ עד סוף השנה האזרחית. העובדה שהיא חייה פה בארץ כמחצית חייה, 25 שנים, לא ממש עזרה, וגם העובדה שבנה לא נחשב יהודי – גם זה כמובן לא עזר. שר פנים חדש של ש"ס. בנוסף, בעל הבית של חנות התה הקטנה שלה בדיזנגוף החל לעשות לה בעיות: הוא דרש להעלות משמעותית את שכר הדירה שהוא גובה באופן כזה שראגנה לא היתה יכולה לעמוד בו עוד מבלי שהעסק שלה יקרוס וייסגר סופית.
ערב אחד אישתי התיישבה לידי, כיבתה את הטלוויזיה, ופנתה אליי ישירות: "עשה טובה, דבר עם רונן ממשרד הפנים. יש לו מעמד שם, אולי הוא יוכל לעשות משהו". רונן היה חבר מהצבא. חברים כבר עשרים שנים. טיפוס שכל אחד צריך אחד כמוהו שיהיה חבר שלו: טיפוס "מסדר", קומבינות, תככן ובעל קשרים. במרוצת השנים הוא בנה לעצמו תפקיד ומעמד במשרד הפנים עם קשרים ענפים בכל החלונות הגבוהים. "דבר איתו, הוא בטח יוכל לעזור".
למחרת היום הרמתי טלפון אל רונן, הוא שש לעזור ורק ביקש להיפגש עם הגברת. "תגיד לה שתקפוץ אלי ללשכה ביום שני בבוקר". "תודה, עניתי לו, המון תודה. באמת מגיעה לה עזרה, רק בבקשה, אל תתרשם מהאדישות שלה". "הכל בסדר, יהיה בסדר, עזרתי כבר להרבה במצבה. תמיד יש מה לעשות". אופטימי ונמרץ סיפרתי על השיחה לאישתי, והיא טילפנה מיד לראגנה.
ביום שני בערב, אני על ההליכון בחדר הכושר, הטלפון מצלצל. רונן על הקו: "שמע, לגבי זאת? ראה את העניין כמסודר. האשרה תחודש". "מה, כל כך פשוט? כל כך מהר? אלוף אתה רונן, אלוף!", צחוק מגחך מעברו השני של הקו: "פשוט - כן, מהר - קצת חבל, נותנת עבודה החברה הזאת שלך. יודעת מה היא עושה". בום, נפלתי מההליכון. "אתה שם? עדיין על הקו?" שאל רונן, השתנקתי. "על מה אתה מדבר?" הוא סיפר. "כן, ככה זה תמיד הולך" הוא הסביר, "מה אתה חושב, עם כל הרוסיות? ככה זה תמיד הולך". "מה, אתה... והיא...?" "לא", הוא ענה, "תירגע. רק נתנה בפה, וגם עבודת יד טובה. שמע, היא יודעת מה היא עושה זאת. יודעת את העבודה חחח..."
חזרתי הביתה נסער ומבולבל. כמובן שלא סיפרתי מילה לאישתי. אפילו לא שהעניין סודר. שראגנה כבר תספר לה. אולם מאותו יום לא יכולתי להסתכל בראגנה באותו אופן שוב. פתאום מצאתי את עצמי נועץ מבטים בפיה הצר, בשפתיה הקמוצות, הדקות, בקמטים שבצידי פיה, בידיה הגרומות והחזקות, באצבעותיה החזקות והמיומנות. נעצתי מבטים מבעד לחולצתה, תוהה איך זה. מבולבל. איך זה מרגיש לחפון את הישימון הדל והשטוח הזה בשתי ידי, להעביר יד על שקיקי התה המיובשים, נדקר ע"י שני הבוטנים שמבקשים לפרוץ החוצה, ושוב לוטש מבט בזויות פיה, בשפתיה, ונדהם לגלות זיקפה במכנסיי, זיקפה איתנה שכמוה לא חשתי שנים.
בערב אוננתי עליה. מפליג בדמיוני על דבריו הלקוניים של רונן: "נותנת עבודה החברה הזאת שלך, יודעת מה היא עושה". מצייר בעיני רוחי את שפתיה הדקות, הקמוצות, את פיה הצר והקמטים שבצידי פיה. נזכר באצבעות ידיה החזקות ומדמיין כיצד זה מרגיש. לחצתי חזק ופלטתי לתוך האמבט. שטפתי וחזרתי לישון, אבל לישון לא יכולתי.
削除済み
削除済み
削除済み
בשנה האחרונה דברים תפסו כיוון חדש ומפתיע, דברים החלו להסתבך. ראגנה, שהאריכה את אשרת השהייה שלה בארץ בכל פעם בשלוש שנים, קיבלה איומים שהפעם, לראשונה מזה 25 שנים שלה בארץ, לא תוכל להאריך אותה שוב. הנחיות חדשות של שר הפנים החדש. כך היא עמדה מול איום ממשי ומיידי של גירוש מהארץ עד סוף השנה האזרחית. העובדה שהיא חייה פה בארץ כמחצית חייה, 25 שנים, לא ממש עזרה, וגם העובדה שבנה לא נחשב יהודי – גם זה כמובן לא עזר. שר פנים חדש של ש"ס. בנוסף, בעל הבית של חנות התה הקטנה שלה בדיזנגוף החל לעשות לה בעיות: הוא דרש להעלות משמעותית את שכר הדירה שהוא גובה באופן כזה שראגנה לא היתה יכולה לעמוד בו עוד מבלי שהעסק שלה יקרוס וייסגר סופית.
ערב אחד אישתי התיישבה לידי, כיבתה את הטלוויזיה, ופנתה אליי ישירות: "עשה טובה, דבר עם רונן ממשרד הפנים. יש לו מעמד שם, אולי הוא יוכל לעשות משהו". רונן היה חבר מהצבא. חברים כבר עשרים שנים. טיפוס שכל אחד צריך אחד כמוהו שיהיה חבר שלו: טיפוס "מסדר", קומבינות, תככן ובעל קשרים. במרוצת השנים הוא בנה לעצמו תפקיד ומעמד במשרד הפנים עם קשרים ענפים בכל החלונות הגבוהים. "דבר איתו, הוא בטח יוכל לעזור".
למחרת היום הרמתי טלפון אל רונן, הוא שש לעזור ורק ביקש להיפגש עם הגברת. "תגיד לה שתקפוץ אלי ללשכה ביום שני בבוקר". "תודה, עניתי לו, המון תודה. באמת מגיעה לה עזרה, רק בבקשה, אל תתרשם מהאדישות שלה". "הכל בסדר, יהיה בסדר, עזרתי כבר להרבה במצבה. תמיד יש מה לעשות". אופטימי ונמרץ סיפרתי על השיחה לאישתי, והיא טילפנה מיד לראגנה.
ביום שני בערב, אני על ההליכון בחדר הכושר, הטלפון מצלצל. רונן על הקו: "שמע, לגבי זאת? ראה את העניין כמסודר. האשרה תחודש". "מה, כל כך פשוט? כל כך מהר? אלוף אתה רונן, אלוף!", צחוק מגחך מעברו השני של הקו: "פשוט - כן, מהר - קצת חבל, נותנת עבודה החברה הזאת שלך. יודעת מה היא עושה". בום, נפלתי מההליכון. "אתה שם? עדיין על הקו?" שאל רונן, השתנקתי. "על מה אתה מדבר?" הוא סיפר. "כן, ככה זה תמיד הולך" הוא הסביר, "מה אתה חושב, עם כל הרוסיות? ככה זה תמיד הולך". "מה, אתה... והיא...?" "לא", הוא ענה, "תירגע. רק נתנה בפה, וגם עבודת יד טובה. שמע, היא יודעת מה היא עושה זאת. יודעת את העבודה חחח..."
חזרתי הביתה נסער ומבולבל. כמובן שלא סיפרתי מילה לאישתי. אפילו לא שהעניין סודר. שראגנה כבר תספר לה. אולם מאותו יום לא יכולתי להסתכל בראגנה באותו אופן שוב. פתאום מצאתי את עצמי נועץ מבטים בפיה הצר, בשפתיה הקמוצות, הדקות, בקמטים שבצידי פיה, בידיה הגרומות והחזקות, באצבעותיה החזקות והמיומנות. נעצתי מבטים מבעד לחולצתה, תוהה איך זה. מבולבל. איך זה מרגיש לחפון את הישימון הדל והשטוח הזה בשתי ידי, להעביר יד על שקיקי התה המיובשים, נדקר ע"י שני הבוטנים שמבקשים לפרוץ החוצה, ושוב לוטש מבט בזויות פיה, בשפתיה, ונדהם לגלות זיקפה במכנסיי, זיקפה איתנה שכמוה לא חשתי שנים.
בערב אוננתי עליה. מפליג בדמיוני על דבריו הלקוניים של רונן: "נותנת עבודה החברה הזאת שלך, יודעת מה היא עושה". מצייר בעיני רוחי את שפתיה הדקות, הקמוצות, את פיה הצר והקמטים שבצידי פיה. נזכר באצבעות ידיה החזקות ומדמיין כיצד זה מרגיש. לחצתי חזק ופלטתי לתוך האמבט. שטפתי וחזרתי לישון, אבל לישון לא יכולתי.
削除済み
削除済み
削除済み
8年前
